בעקבות הספר:
להעיר את שוטי הקפאין של סטפן צ'רניסקה (M.S). עריכה מדעית ועדכונים - גיא שלמון (M.Sc)
בדרך לביתי לאחר יום מתיש, התיישבתי באחד מבתי הקפה הנעימים, המוכרים בנוסף למיזוג אויר גם קפה ושאר מטעמים. חשבתי להעיר את עצמי בעזרת הקפאין – ידידי משכבר ולקרא כמה עמודים בספר החדש שקבלתי מהוצאת פוקוס.
אך אוי לבושה.. הספר שפתחתי היה " להעיר את שוטי הקפאין" של סטפן צ'רניסקה. נאלצתי להניח את הספר על השולחן, כשעטיפתו מוסתרת מעיניהם של יושבי השולחנות הסמוכים, לבל יסגיר את שמו ותוכנו ויגרור אחריו את סילוקי מ"מקדש המעט" של הקפה.
ואכן, כל מילה בסלע. לאחר עמוד או שניים, החזרתי את הספל לצלחתו. בעמוד מספר תשע, הבנתי שאני בבעיה אמיתית, כי אני "לא רוצה לדעת את האמת על הקפה" (עצבנות, לחץ, התמכרות, מחלות לב, קצב לב, סתימת כלי דם, לחץ דם גבוה, מומים מולדים, עצירות ואפילו סרטן) ועל ההתמכרות שהוא גורם (הקפאין הוא סם פסיכוטי), והגרוע מכל הוא השילוב שבין עישון לשתיית הסם הזה. לקחתי כמה נשימות עמוקות, נזכרתי באבי ז"ל שהיה מעשן כבד ושותה קפה בכמויות. שני דברים שגרמו כנראה לסתימת כלי הדם ברגלו, לקטיעתה ולמותו משבץ. אנחנו בני המשפחה היינו המעשנים הפאסיביים ושותי הקפה האקטיביים.
מאז ומעולם, איני מעשנת ואיני מוכנה לשאת את עשן המקטרים. לקראתי הלכו המחוקקים (כן, זה קורה לעיתים) ואסרו על עישון במוסדות ציבור. בביתי, אגב, לא תמצאו אפילו כלי המזכיר מאפרה.
אבל קפה.. חמש כוסות ביום של נס קפה (ללא סוכר, שזה טוב לדיאטה, אבל גרוע לספיגת הקפאין) כאשר אני ממהרת, וכוס קפה אמיתי העשוי במכונה משוכללת, כאשר נחה הרוח. אני מנסה את כל סוגי הקפה בארץ ובעולם (פורטוגל – חזק מדי, ארה"ב – חלש מדי, ויטנאם – מר מדי ועוד ועוד) וגם מביאה איתי כמה דוגמאות במשקל של ק"ג אחדים מכל טיול.
החלטתי, להפסיק לשתות קפה ולחדול מאחת מההתמכרויות העיקריות שלי. את הקפה במסעדה הקטנה השארתי על השולחן. המלצרים ההמומים אפילו לא שאלו מדוע, ובמצח נחושה נסעתי הביתה.
כבר באותו ערב שתיתי מים. בבקר לא הדלקתי את הקומקום החשמלי באופן אוטומטי וגם לא פתחתי את קופסת הקפה ולא מזגתי חלב לכוס המהבילה. לאחר שעה השתלטה עלי העייפות. את סוף השבוע ביליתי בשינה עמוקה. משפחה, אורחים, חברים – כלום לא עניין אותי. הודעתי שאני בגמילה. רחמים מילאו את ליבם של ידידי וגם את ליבי, בדקות המעטות, שבין נמנום אחד למישנהו. ביום ראשון קמתי כהרגלי, עדיין תשושה וכאב ראש חד חותך את ראשי. הרעיון הראשון שלי היה להכין קפה ולפתור את הבעיה. רמת הקפאין שירדה עזרה למוחי להחליט על דחיית הרעיון, כי למיטב זכרוני, קראתי בספר שרק לאחר שלושה שבועות נגמלים מההתמכרות הזו. אולי רק כוס אחת? לא, כי הנזקים נגרמים גם לשותי הקפה המתונים. עמדתי בהחלטתי שבוע נוסף. מיום ליום מצבי השתפר ומשום מה לא נזקקתי לשתיית קפה כדי להתאושש, לא בבקר וגם לא לאחר ארוחת צהרים ואפילו לא בשעת ה"קפה" והערב. לא שתיתי קפה בבית, לא בעבודה וגם לא בבתי הקפה. מספר שעות השינה פחת בהדרגה וכאב הראש נעלם.
סיפרתי לרופא שלי, ותשובתו הייתה: "אין רע בשתיית כוס קפה אחת ביום". גישה מתקדמת לעומת גישתם של רופאים רבים אחרים המעירים את עצמם עם הקפה בשעות העובדה הארוכות. חושבים שהקפה מעלה את תפקוד המוח (ההיפך הוא הנכון), ועוזר לצלילות מחשבתם (לא). כדי לשמור על ערנות הם נזקקים לכמויות נוספות של קפאין הנמצא בקולה ובקפה, דבר הגורם לעלייה באדרנלין ולכאב ראש, תנודות ברמות הסוכר, סף לחץ נמוך יותר ועוד מרעי בישין שבסופו של יום או לילה גורמים לרמות קורטיזול גבוהות, לחיסוניות מוחלשת, לעייפות ולשתיית קפה (ראו באיור המצורף מתוך הספר: שוטי הקפה).
הרופאים אינם מבחינים בכמויות הקפאין בקולה, בממתקים ובתרופות ואף פעם אינם שואלים חולים לצריכת הקפה שלהם, אפילו הם סובלים מלחץ דם גבוה, מחרדות ומדיכאון. כן, הם ממליצים לנשים לא לצרוך קפה בזמן ההיריון, ולא להשקות ילדים בקפה (שוכחים את הקולה מרובת הסוכר והקפאין). כל האחרים יכולים להתמסטל ככל העולה על רוחם, הם – הרופאים ירשמו להם תרופות מתאימות לטיפול בתוצאות.
מצטרפים לחגיגה יצרני הקפה, לא אותם מגדלים וקוטפים עניים בעולם השלישי, אלא המשווקים הגדולים, בעלי המפעלים, בעלי המאה והדיעה. הם חוברים לאנשי המחקר (זוכרים את נושא התרופות?) ומוכיחים חדשות לבקרים כי אם הקפה אינו טוב לבריאות, הרי כולם היו חולים...
ואינם לוקחים בחשבון שהנזקים של הקפאין בלתי נראים ומצטברים.
בדיוק לצורך זה בא מחבר הספר: "להעיר את שוטי הקפאין" (לא טעות, אנחנו הרי לא כל כך חכמים) סטפן צ'רניסקה וטוען כי מטרתו: "לספק לנו עובדות הנחוצות כדי לבחור בתבונה את צריכת הקפאין שלנו" כלומר, צ'רניסקה מביא מידע מחקרי מזעזע ומטיל עלינו את מלוא כובד האחריות לבחירה נכונה !
