לפני שנים קראתי מאמר על מידע, שנאסף במלחמת העולם השנייה (אם איני טועה) בכל אופן, נזכרתי שפיסות מידע ומשפטים, שנאספו בעיתונות הכתובה, היו מקור מידע לא אכזב לחילות שונים ולצעדיהם הטקטיים. ומה קורה היו, כשכמויות המידע שמסתובבות בכלי התקשורת ובאינטרנט הם רבות, רבות הרבה יותר? מישהו הרי עוקב אחרינו, אם לא ה"אח הגדול" אזי אנשיו המפשפשים באתרים ובעמודי הפייסבוק אחרי כל מה, שעשוי או עלול לשבש את חיינו. כבר שמענו על מי שגילה לנו מה שידענו, והוא, שגם המדינה שלנו או שלהם עוקבת אחרי האזרחים התמימים והלא.
ומה עניין התמונות? הרי יש הוראה צבאית ברורה, המועברת לחיילים, אני מקווה, ביחס לפעילות שלהם ברשתות החברתיות. בימינו הייתה ההוראה: "יד לפה" היום כנראה "יד למצלמה ולמקלדת", בכל פנים ובכל תקופה זה "יד למוח הבריא".
בכלל, אצלנו לא נוהגים לפרסם תמונות לא נעימות. לא רואים בעתונות חיילים פצועים וחיילות עירומות מוכנסות למחבוש. ברור לכולם, שיש כאן מידה מסוימת של צנזורה ואולי צנזורה עצמית? מה שקוראים גם: "הסדרה עצמית" והוא מומלץ מאד. אגב, פעם אחת כן ראיתי תמונה של חייל פצוע, לצערי זה היה הבן שלי. זה לא נעים.
בכל אופן, עולות שאלות:
מה קורה, כאשר התמונה מתפרסמת על ידי מישהו אחר ולא על ידי החייל עצמו?
מה קורה, כאשר התמונה מפורסמת מתוך בדיחות הדעת?
לשאלות הללו, אין תשובה אחת, ויש אולי חילוקי דעות לגיטימיים.
בכל מקרה, חייל עייף באמצע אימון, הנרדם בעמידה, אינה דמות מלבבת וגם אינה מצחיקה, ובעיקר בעיניים של מי, שאינו אוהב אותנו כלל ועיקר ויכול לעשות בתמונה, כראות עינו, ידו, מקלדתו וכו'.
אני נגד פרסום תמונות אלו, אולי אני מבית שמאי. ככה הבנתי את ההוראות וכך אומר לי הלב.
