לרגל יום האישה הבינלאומי החל היום, רציתי להמליץ על שלושה ספרים, שקראתי לאחרונה. הספרים עוסקים בחייהן של נשים ברחבי העולם ובארץ.
הספרים הם: נורה אפרון - אני שונאת את הצוואר שלי, מאיר שלו - הדבר היה ככה ולואיס בראון - שפחות מין.
הספר הראשון של נורה אפרון כתוב מנקודת מבט הומוריסטית צינית משהו על גורלן של נשים בגיל העמידה בארה"ב. מצחיק ומעורר מחשבה עגומה משהו. על הרצון שלנו לעצור את הזמן. הספר הספר השני של מאיר שלו, מעלה על נס את סבתו, שחיה בנהלל. גם ספר זה מספר בהומור ובאהבה רבה על הקשיים של אישה בלתי מתפשרת שחיה בעמק יזרעאל בתחילת המאה שעברה.
את הספר השלישי, שקראתי באנגלית משום שלא ידעתי שתורגם, קניתי בביקור בלאוס. בכל ארץ אני נוהגת לרכוש ספר של סופר מקומי., הכותב על החיים בארצו. בלאוס לא מצאתי ספר מתורגם. בעל חנות הספרים, אוסטרלי במוצאו, סיפר לי על הקשיים של תרגום ספרות מקומית ובמקום זאת הציע לי את הספר: שפחות מין של לואיס בראון, שלא הגיע לצנזור, משום שלא הודפס בלאוס והובא על ידו באופן אישי. קראתי ונדהמתי לגלות, מה שידעתי ולא ראיתי בעיני. נושא הזנות נמצא עמוק בתרבות המקומית. ילדות נמכרות בגלל עוני של המשפחה ומאומנות לזנות, לא של תיירים מערביים, אלא של בני המקום.
זועזעתי, כפי שאמרה גולדה מאיר.
אלא, שלא עברו כמה חודשים והדברים חזרו אלי כבומרנג. האם אנחנו טובים יותר? גם אצלנו הזנות קימת בראש חוצות, סחר נשים - שום חוק לא יגבר עליה, והנורא מכל, אם כי הכל נורא, השימוש שעושים נערים בני 12 בילדה בת גילם. האם היא אינה שפחת מין, בעל כורחה?
לא, אנחנו לא יותר טובים, אונס ואלימות היא מנת חלקן של נשים בכל העולם, וגם בארצנו הקדושה.
חבל רק, שאנחנו טומנות / טומנים את הראש בחול ולא רואות / רואים את הדברים ממטר ובעיקר לא עושות / עושים מספיק למגר את התופעה.
